'האם מצא קהלת תשובה למשמעות החיים?' - זו הייתה כותרת סדרת השיעורים שאמורה הייתה אסתר ז"ל ללמד במסגרת הקורס 'אלה החיים' במרכז יעקב הרצוג בשנת תשס"ד. בכתב ידה הברור השאירה אחריה אסתר סילבוס מפורט לשיעוריה על ספר יונה, על ספר איוב ועל ספר קהלת, שאותם הייתה אמורה ללמד בקורסים נוספים במרכז הרצוג ובשיעוריה לנשות אמונה תל אביב, שעליהן לא ויתרה למרות הנסיעה והמאמץ שהיו כרוכים בכך.
אינני יודעת מה רצתה אסתר לומר על קהלת, והאם לדעתה אכן מצא קהלת משמעות לחייו בין כל הבלי החוכמה, העושר, הנכסים וכדומה; אולם אני מוכנה לנסות לענות על השאלה האם מצאה אסתר משמעות לחיים.
דומני שחייה של אסתר היו מלאי משמעות מבוקר עד ערב, לא רק בשל חשיבות עיסוקיה, אלא בעיקר בשל הדרך שבה התייחסה לכל דבר שעשתה; ברצינות וביסודיות שבהן ניגשה לכל משימה ותפקיד. פעמים רבות היינו מתבדחות על כך ואני ניסיתי לחסוך לה מאמץ באומרי: "השיעור הזה הרי מוכן, העברת אותו לפחות חמש פעמים - מדוע את מכינה אותו שוב? חבל על הזמן שלך...". אך אסתר בשלה. כל קהל היה בעיניה צירוף חד-פעמי של יחידים. לכל קהל, לכל שיעור ולכל עיתוי יש להתייחס בשיא הרצינות, כאילו זהו השיעור האחד והיחיד שהיא מעבירה באותו שבוע.
אסתר ז"ל לקחה ברצינות את הכול. האכפתיות הייתה תכונתה הבולטת. הכול היה חשוב ביותר בעיניה – השיעורים שהעבירה, עבודתה הציבורית בעין צורים, חברי הקיבוץ, תלמידים, וכמובן המשפחה: הילדים, הנכדים, ומעל כולם הדאגה והמסירות לזאב אישהּ.
לכל דבר שעשתה יצקה אסתר משמעות ולא היססה לשאול תמיד: למה? האם צדקנו בהכרעתנו? היכן טעינו? כמה שבועות לפני לכתה התקיים במרכז הרצוג 'מרחב פתוח' לדיון באופיו ובעתידו של המרכז. אסתר, שהייתה בוועדת ההיגוי, יזמה כיווני חשיבה ובערה כל כולה בלהט אמונתה ובתשוקתה לברר את היעדים ולפעול לפיהם.
באותה סדרת שיעורים שלא זכתה ללמד, רצתה אסתר לשאול "האם מצא קהלת תשובה למשמעות החיים?" ואני שואלת: האם יכולים אנו למצוא משמעות לחיים נוכח מוות כה פתאומי, כה מוקדם, כה כואב ומבוזבז?
ובזהירות אני עונה: הצדקה למוות מוקדם מדי אין ביכולתנו למצוא, אך אולי ניתן לשאוב נחמה מהידיעה כי תחושת ההסתלקות הדרמטית של היחיד מועצמת דווקא כאשר נוכחותו בעולמנו היא משמעותית. זה המקום שבו ניצבה אסתר שלנו, שכל חייה היו מסע של הענקה לזולת, של הענקת משמעות להתרחשויות, ושל חיפוש מתמיד אחר עשייה משמעותית.
בשבוע שלאחר פטירתה אמורה הייתה אסתר לחגוג עם בני משפחתה את יום הולדתה השבעים. לקראת ההתארגנות לשנה החדשה ביקשה ממני אסתר לצמצם את עבודתה במרכז הרצוג לשעתיים שבועיות, כדי שתוכל להקדיש את עיקר זמנה לכתיבה. חלומה היה להוציא בספר את מיטב שיעוריה, לשימוש מורים לתנ"ך ולמתעניינים הרוצים ללמוד תורה יחד. לצערנו, לא הספיקה אסתר לממש את תכניותיה. במות נשיקה לקח אותה הקב"ה מאתנו, בליל שבת כמיתתם של צדיקים.
אך סִפרה החשוב נכתב ועוד ייכתב על ידי תלמידיה הרבים: ילדים שבגרו אך לעולם לא ישכחו את תלמודה; מבוגרים שהיו מגיעים מקצוות-ארץ כדי לא להפסיד את שיעורה הבנוי לתלפיות; נאמניה במרכז יעקב הרצוג שגמעו תורה מפיה שנה אחר שנה; וכמובן חבריה וחברותיה בקיבוץ עין צורים ובני משפחתה היקרים.
ספרה האמיתי של אסתר גלום במאות שיעוריה, בעבודת ההוראה שהייתה משמעותית כל כך עבורה ועבור תלמידיה, בדפים שעוד ייכתבו בפועל או בלבם של כל אלו שזכו ללמוד תורה מפיה. 'תורה' גם במובנה המקובל, וגם במובן של תורת האדם, והרגישות לכאבו של הזולת.
ספר זה לפרשות השבוע אמנם לא נכתב על ידה, ואולי לא על כל הפרשנויות המובאות בו הייתה סומכת את ידיה, אך הוא בוודאי נכתב בהשראתה ולזכרה, מתוך רצון להגדיל תורה ולהאדירה, ולאפשר לכל המעוניין בכך לטבול בים התורה הרחב את כולו או רק את קצה רגלו.
בשם כל חבריי במרכז יעקב הרצוג, מורים ותלמידים, חברים לדרך ובעלי-פלוגתא, אני רוצה לחבק את בני המשפחה היקרים, ולהבטיח כי המסורת האנושית והלמדנית שהשאירה לנו אסתר ז"ל תמשיך ללוות אותנו בימים הבאים ובאלו שיבואו, בחדר המורים ובחדרי הכיתות, ובמיוחד בלבנו.
יהי זכרה ברוך.
גילי זיוון
