שלושה צעדים אישיים אל ה"אחר"

יוסי סופר

בתוכי מצאתי מה שבחוץ

לאחר לימודי בישיבה תיכונית בחרתי להמשיך וללמוד בישיבה גבוהה בקדומים. עולמי היה תָּחוּם מרצון. הייתה האוניברסיטע טפו טפו, שלשם לא אגיע לעולם; היו אנשים דתיים משונים שלא התרגשו כמוני מבניינה של ארץ ישראל ביו"ש; היו חילוניים, שהם מושא למחקר וללימוד, כדי לשכנע אותם לחזור בתשובה; היו שירים לועזיים, אבל הם היו תמצית החטא. לא הייתי משוכנע שהאמת כולה אצלי, אבל אצל מי מרבותי – בוודאי שכן.

הייתה זו תקופת פריחתו של ערוץ 7. על גלי האתר שודרו "נעימות". אני לתומי האמנתי שהן הולחנו כך, מנגינה ללא מילים, מוזיקה קלה להמונים. כמה אהבתי להאזין להם. יום אחד נכנס לחדרי חבר, כשבחללו נשמעת נעימה, והוא אומר לי: "במקור זה נשמע יותר טוב". "מה זאת אומרת "במקור"? אני שואל, מופתע. "האם זה לא המקור"? הוא לוקח אותי לחדרו, ומשמיע לי את סיימון וגרפינקל, שרים את "The Sound of Silence", שאת המוזיקה שלו כל כך אהבתי. לא יכולתי להתנגד למילים, כי המוזיקה הייתה כבר חלק ממני. שמעתי, התרגשתי והתאהבתי.

היה זה שיעור חשוב בטרום פלורליזם – גיליתי שבתוכי יש חלקים שאינני נותן להם מקום ולגיטימציה. התחלתי לחפש בתוך עצמי, ומצאתי עוד מסוג זה. העלתי אותם על פני השטח, והם העשירו את העצמי שלי, ופתחו לי אופקים חדשים.

שבר שבנה עולם חדש

במוצאי שבת "לך לך" תשנ"ו, חזרתי עם משפחתי מחגיגת בר מצווה של תלמיד. בעוד אני פורק את הציוד מהרכב וסוחב אותו במעלה המדרגות אני שומע צעקות מן הרחוב, מכונית נוסעת במהירות, צופרת, צעקות (שמחה?) – "ירו ברבין". עליתי במהירות הביתה ופתחתי את הטלוויזיה, לראות את תמונת השוטרים המצמידים את הרוצח אל קיר בניין סמוך. "זה יגאל", צעקתי לאשתי.

את יגאל עמיר הכרתי במסגרת פעילותי נגד הסכמי אוסלו. העובדה שמי שהכרתי מסוגל היה לעשות מעשה כזה יצרה אצלי שבר עמוק בתפיסה הפוליטית ובתפיסה הדתית. לרבות מהשאלות שעליהן עניתי בלהט לתלמידי לא נותרה לי תשובה. העזתי פתאום להעלות במחשבתי – אולי יש דרך אחרת? אולי טעיתי? "ההיית - או חלמתי חלום"?

אדם אינו משתנה תוך יום, ובניין תפיסת העולם הפך למשמעותי רק לאחר כמה שנים, והוא עדיין הולך ונבנה. אבל התריס הזה, שנפתח לי עם רצח רבין, חולל מהפך עצום.

לבנות ולהיבנות בו

לפני כשנה זכיתי לקבל את התפקיד של בניית בית המדרש "רשות רבים" במרכז יעקב הרצוג. בית המדרש נועד לנשים וגברים מהציבור הציוני-דתי, ובכך ייחודו.

מזה כעשור אני תופס את עצמי כפלורליסט. אני מאמין שיש אמיתות רבות, התלויות באדם ההוגה אותן וברקעו; אני נותן מקום לדעות אחרות, הסותרות את שלי; אני אוהב להתאתגר מאחרים ומשונים ממני, ולא פעם לומד מהם. פלורליסט למופת.

בסתר ליבי, אף שלא הודיתי בזה, חשבתי בתחילה שבית המדרש "רשות רבים" יהיה "מכון גיור" לאנשים מהקצה החרד"לי של המפה. חברים במרכז יעקב הרצוג שיקפו לי את עמדתי זו, והתביישתי בעיני עצמי. גיליתי סדק בעולמי הפלורליסטי.  

לאחר התעשתות, הבנתי שבית המדרש יוכל לפעול ולהצליח ולהיות משמעותי למשתתפיו ולחברה הדתית רק אם לא תהיה בו כוונה (אפילו לא נסתרת) של שינוי עמדות.

אבל מה הרקע של הלימוד בבית המדרש? מה יהיה מונח בתשתית בית המדרש? היה ברור לי שהתשובה היא - פלורליזם. אם אינך מכיר בלגיטימיות של עמדתי כיצד נוכל לנהל שיח פתוח? כאן התגלו לי מגבלות הפלורליזם – ההכרה בכל פלורליסט שהוא, יחד עם מלחמת החורמה בכל מי ששולל את הפלורליזם, בכל מי שטוען לדבר בשם האמת, בה' הידיעה, בכל מי שאינו מוכן להכיר בי כשם שאני מכיר בו.

חודשי הבשלה חלפו, וגם מלחמת ה"ניאו רפורמים" שהתלקחה ודעכה חידדה את השאלה - מהו הבסיס לשיח בין אנשים דתיים שונים, פלורליסטים ושאינם פלורליסטים? (ומכאן השלכה ישירה על השיח בין אנשים בכלל).

התעוררה בי שאלה קשה: בהתייחס לאנשים שאינני מסכים עם מכלול תפיסתם הבסיסית - מהם הערכים, הדעות והעמדות שאני מעריך, מכבד ולכן רואה חשיבות בקיומם ובהנכחתם בציבור? הפניתי השאלה זו אל רבים מחברי, וגם הם התקשו לענות עליה.

ואולי, השיח בין שונים צריך להיות מבוסס על ארבע קומות של התבוננות:

ú         מה אומר ה"אחר"? מהם נימוקיו ועל מה הוא מסתמך? היכן דבריו מעוגנים במה שאני מעריך כ"תורה" וכ"כתבי הקודש"?

ú         היכן עולמו של ה"אחר" נפגש עם עולמי שלי - תומך בו, סותר אותו או עומד לצידו?

ú         מה אני יכול ללמוד מן ה"אחר" ומעמדותיו,  וכיצד הוא מאתגר את תפיסתי?

ú         מה מן ה"אחר" הוא דבר שמביא תועלת לעולם ולי, מנקודת מבטי? כיצד ה"אחר" ממלא תפקיד שאני מתקשה לעשותו או שלא אוכל לעשותו מטעמים אידיאולוגיים ואחרים? כיצד ה"אחר" "משלים אותי" בפאזל הגדול של העם, המדינה, האנושות?

זהו שיח מכבד, שאיננו מניח את הפלורליזם כמצע לדיון. שיח כזה יכול להתנהל בין פלורליסטים לשאינם פלורליסטים.

שיח כזה הייתי רוצה שנפתח בבית המדרש "רשות רבים". ואולי הוא יוכל להוות מצע נכון לדיון בין שונים בכלל – בין חילוניים לדתיים, בין ערבים ליהודים, בין מזרחיים לאשכנזים, בין אליטות לפריפריה וכו'.

כך באתי ללמד ונמצאתי למד. כך באתי לבנות ונמצאתי נבנה.