מחול האישה הנשואה

נעמה וייס

מיהן שחוללו בכרמים בט"ו באב? מיהן אותן "בנות ירושלים" שהיו יוצאות בכלי לבן? מדובר בנשים בתולות שאמרו על פי דברי המשנה[1]: "בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך..."
אם כך, אין מניעה שבתולות יחוללו, זה אפילו "הכרחי", כפי ששרה חוה אלברשטיין, לפי מילותיו של יורם טהרלב: "בנות עשרים יוצאות בריקוד ,כי חתן הן מוכרחות לצוד..."

ומה עם הנשים הנשואות? האם נשים נשואות מחוללות?

בשירת הים יוצאות נשים לחולל עם מרים, ללא אבחנה בין בתולות לנשואות: שמות ט"ו, כ':
"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת"
גם הנשים שיוצאות לקראת שאול ודוד מכל ערי ישראל הן נשים נשואות ושאינן נשואות: שמואל א' י"ח, ו'-ז: "וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים: וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו:"

אם כך, בפועל, נשים נשואות רוקדות בהזדמנויות ציבוריות שונות, למרות זאת כאשר הנביא ירמיהו בנבואת הנחמה, משתמש במטאפורה של מחול הוא בוחר לייחס אותה דווקא לאישה בתולה:

ירמיהו ל"א: (א) כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל: (ב) מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד: (ג) עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים: (ד) עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ:
ירמיהו מדמה את עם ישראל בזמן הגאולה לבתולה שמתקשטת בתופים, ויוצאת ב"מחול משחקים" מחול של שבח, שמחה ושחוק. בהמשך מתוארת נטיעת הכרמים שמתקשרת גם למישור המטפורי וגם למישור הקונקרטי- נטיעת הכרמים המחודשת מהווה את שיבת העם לארצו, וכן במישור המטפורי יש להכין את הכרם למחול הבתולות.

באופן כללי, במטפוריקה הנבואית מקומה של האישה הנשואה הוא מקום בעייתי. היא מתקשרת עם בגידה וזנות. השלב הרומנטי במערכת היחסים הוא שלב ההליכה במדבר, לאחר הנישואין מערכת היחסים המטפורית בין העם לאלוהיו עולה על שרטון. ולכן אך טבעי הוא שבתיאור הגאולה ישנה חזרה לדימוי הבתולה.

אין ספק שהנורמה ההלכתית המקובלת מגבילה מאד את המחול והריקוד הנשי של בתולות וקל וחומר של נשואות. מלבד גדרי הצניעות, מתקשרת ההגבלה גם למה שמסמלת "מיתולוגיית החגיגה". כפי שמגדירה אותן קתרין קלמנט בספרה "זה עתה נולדה"[2]:
"מיתולוגיית החגיגה מכילה הפיכה של התרחשות חיי היום יום: שפע, שיכרון, מפגש ומוזיקה כמסמלת ניתוק מהזמן, כאשר החגיגה תמה. יש לשוב אל חיי החברה, לנטוש את הדרך ה'טבעית', את החירות המופלאה, לעזוב את המוזיקה והריקוד ואת הזמן המיוחד להם... פירושם להתקבע מחדש תחת גג, בתוך בית, בסביבה של קשרי משפחה וזוגיות, פירושם לחזור אל עולם בני האדם, החגיגה תמה ונשלמה".

יוצאת מן הכלל בעניין זה היא מגילת שיר השירים שרבי עקיבא ראה בה "קודש קודשים".
במגילת שיר השירים ז' א'-ז' מתוארת הרעיה במחולה. עמוס חכם כותב בפרוש דעת מקרא לשיר השירים: "השיר הוא קילוס הרעיה במחולה... הרעיה מחוללת עם המחניים אולם היא פורשת מהן והולכת לקראת דודה ואינה שועה לבקשת הבנות לשוב אליהן. והיא מוסיפה לחולל לפני דודה ודודה מקלס את יופייה הנגלה על ידי מחולותיה בכל אברי גופה מלמטה למעלה, ששם (בפרק ד') קילס בסדר מלמעלה למטה ולא הגיע עד לרגליים, אבל במחול הרגליים עיקר ומתחיל מהן"

והפסוקים:

שיר השירים ז':  "(א) שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם:    (ב) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן: (ג) שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: (ד) שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה: (ה) צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק: (ו) רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים: (ז) מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים:"

מגילת שיר השירים אינה חוששת מהמחול, היא נותנת לו מקום של כבוד. והמחוללת היא "רעיה" אישה נשואה, בן זוגה הוא "הדוד". גם אם מפרשים זאת בפרוש אלגורי הרי שיש כאן מהפכה. לא עוד המטפוריקה הנבואית שיוצרת תדמית שלילית לאישה הנשואה, הרעיה בשיר השירים היא אישה נשואה עם תדמית חדשה, שבאה לידי ביטוי כאן ביחס למחול אך מופיעה בצורה דומה גם בפרקי המגילה האחרים, כפי שמתארת אותה גוליה קריסטבה[3]: "מחוללת, תיאטרלית, המחברת כניעה לחוקיות עם אלימות התשוקה, היא האב טיפוס של היחיד המודרני. מבלי להיות מלכה, היא ריבונית באמצעות אהבתה והשיח שלה שמחייה אותה... צלולה, עזה, מפוצלת, שועטת, ישרה, סובלת, מייחלת. ועם שלם ראה עצמו כשולמית בחירת האל. שיא זה של הרגש הדתי הינו גם כניסה לחרות ממושטרת של תשוקה ארוטית ושל המצאה רטורית חסרת תקדים"

מחבר שיר השירים מצליח להביע את שיאו של הרגש הדתי באמצעות התייחסותו המהפכנית לאישה הנשואה: בדומה לאישה הנשואה, האדם המאמין נמצא גם הוא בחרות ממושטרת של תשוקה ארוטית במערכת היחסים שלו עם האל. וכך, המחבר שאינו פוחד מרטוריקה מהפכנית, ומבנייתה של תדמית חדשנית לאישה- הוא המחבר שהיה מסוגל להמציא המצאה רטורית חסרת תקדים: מגילת שיר השירים.