"כל עצמותיי תאמרנה"

ד"ר גילי זיוון

בימים אלו שאחרי ט"ו באב, חג המחולות העתיק, אני מוצאת תירוץ טוב לבחון מחדש את אופיו של הלימוד במרכז הרצוג, האם יש דרכים נוספות כדי להפוך את היהדות ממושג עליו לומדים לחוויה של עשייה?

אני רוצה לשתף אתכם אנשי צוות מרכז הרצוג, תלמידינו לדורותיהם, וידידים יקרים במחשבות שפוקדות אותי מידיי פעם ביחס לאופיו של הלימוד במרכז שלנו בעיקר בתוכניות הלימוד למבוגרים.

מרכז הרצוג מעצם הגדרתו כ"מרכז ללימודי יהדות" הוא מוסד המפתח את הכישורים האינטלקטואליים בלמידה ובדיון סביב מקורות ישראל. דרכי הלימוד במרכז מגוונות ביותר, דיון, שיחה, הרצאה פרונטלית, סדנא בצבע, קולנוע, לימוד יהדות דרך הרגליים בטיולים ייחודיים, שלוב שירת פיוט והופעות אמנים ועוד. אולם למרות הגיוון שבדרכי הלמידה שלנו אנחנו בעיקר לומדים "על" ולא "חווים את".

האם עלינו להוסיף חוויות הפועלות דרך חושים אחרים? האם יש ביכולתו של מוסד לימודי להקנות גם חוויה יהודית, או שתחום זה עיקרו בחיי הקהילה הטבעית ולא בקהילת הלומדים?

אין לי תשובה מוחלטת לשאלה זו, אך כמדומני שעלינו לתת עליה את הדעת ולהרחיב ככל יכולתנו את גם את חוויות הלימוד שאינן מבוססות רק על יכולותינו המחשבתיות.

המסורת היהודית ידעה שהקניית ערכים וידע אפשרית רק דרך עבודה בכל החושים ובכל הרמות של הקיום האנושי. מהו ליל הסדר אם לא בליל ריחות וטעמים שמובילים אותנו מטעם החרוסת, המרור, גריסת המצות (ומרק הקניידדלך) אל "עבדים היינו" ו"עתה בני חורין"? היש שמחה בלי יין? היש התרגשות ללא ריקוד? איך נתפלל לא הניגונים? ואיך נכאב את החורבן שהמתנו על עצמנו ללא הצום?

בימים אלו שאחרי ט"ו באב, חג המחולות העתיק, אני מוצאת תירוץ טוב לבחון מחדש את אופיו של הלימוד במרכז האם יש דרכים נוספות כדי להפוך את היהדות ממושג עליו לומדים לחוויה של עשייה.

במסכת יבמות דנים החכמים בשאלה לאן מופנות העיניים בשעת התפילה:

ר' חייא ור' שמעון ברבי היו יושבים

פתח אחד מהם ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה

שנאמר "והיו עיני וליבי שם כל הימים" (מל"א ט, ג)

פתח אחר ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למעלה

שנאמר: נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים (איכה ג, מא)

עד שכך בא ר' ישמעאל בר' יוסי אצלם אמר להם במה אתם עסוקים?

אמרו: בתפילה.

אמר להם, כך אמר אבא:

המתפלל צריך שייתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי לקיים שני מקראות הללו. [1]

לכאורה יש לפנינו דיון בפרטים תפלים, כי מדוע חשוב לאן מופנה מבט העיניים בתפילה, הלא העיקר הוא שיתפלל בכל ליבו!? אלא שחכמים הבינו היטב, כי למנח הגוף, זווית הטיית הראש ומבט העיניים יש משמעות עצומה על הלכי הרוח של המתפלל.

כולנו יודעים עד כמה "שפת הגוף" משדרת את עמדותינו כלפי הזולת, לא פחות מהשפה המילולית שלנו וכולנו התנסינו בכאב פיזי שמקרין על יכולתנו להבין ולהסביר פנינו לסובבים אותנו ולהפך, כאשר אנחנו מרגישים טוב עם גופינו אנו גם מוכנים להקשיב בנחת לרעיונות חדשים ולקבל במאור פנים אנשים חדשים... אכן בני אדם הינם יצורים הנתונים בתוך השילוב הנצחי של גוף ונפש. אין אנו יכולים להפריד בין השניים, ובניגוד לפילוסופים מימי הביניים שניסו לנתק בין השניים אנו מבינים כי השילוב הזה לטוב ולרע – איננו ניתן לניתוק.

החכמים במסכת יבמות הבינו זאת היטב והם מבקשים שנשים לב לזווית של מבטנו בעת התפילה כי הוא יוצר התייחסות משמעותית למעמד של "עמידה נוכח ה' בתפילה".

האם העיניים המושפלות אינן יוצרות תחושת כניעה ותלות? האם העיניים הנשואות אל על לא יוצרות תחושת חיבור והתעלות? ר' ישמעאל בר' יוסי מבין שהעיניים המושפלות מאפשרות ללב להתחבר "למעלה", ולא רק שהוא מפשר בין שני החכמים החלוקים בניהם, אלא הוא אף מורה לנו כי למבט העיניים יש השפעה על "ליבו" של האדם.

אני מבקשת לסיים בשירו של הפרשן והפייטן אברהם אבן עזרא שעומד על החיבור המיוחד הזה שבין גוף ונפש:
   כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: ה' / מִי כָמוֹךָ?

  רוּחִי תַיְשַׁר וְתַנְחֵנִי, / יָ-הּ, לְעָבְדֶךָ,

תִּפְקַח לִבִּי וְאֶת עֵינִי / לַחְזוֹת כְּבוֹדֶךָ.

מַעֲנֵה לָשׁוֹן תְּחָנֵנִי, / הַכֹּל בְּיָדֶךָ.

טוּב מִפְעֲלוֹתַי / הֵם קָרְבְּנוֹתַי

וּמַתְּנוֹתַי / פְּרִי שְׂפָתָי,

מִפִּי וְרַעְיוֹנַי / קַח נָא בְּרָכָה.