מרכז יעקב הרצוג

ה(ו)נאת העקרות

הבעיות ה"נשיות", של הריון ולידה וכנגדם העקרות, המתגלמות בדמויותיהן של אמהות האומה, מוצאות את דרכן לדיון מרתק בשאלות של יופי ואופי, שהמדרש שם בפיהן של שרה והגר בסיפורו הקצרצר.

אם עבריה ואמה שעיברה
"ויבא אל הגר ותהר" (בראשית טז, ד),
ר' לוי בר חיתא אמר: מביאה הראשנה עיברה...
ולמה נתעקרו אמהות?
ר' לוי בשם ר' שילא ר' חלבו מש' ר' יוחנן: שהקב"ה מתאוה לתפילתן ולסיחתן...
ר' עזריה מש' ר' חננא: כדי שתהיינה מתפרקדות על בעליהן בנוייהן,
ר' הונה ר' ירמיה בשם ר' חייה בר אבא: כדי שיצאו רוב שנים בלא שעבוד,
ר' הונא ר' אידי ר' אבין בשם ר' מאיר: כדי שייהנו בעליהן מהן,
שכל זמן שהאשה מקבלת עוברים היא מיתכארת ומיתאזבת -
שכל צ' שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בחופה, ובאות מטרונות לשאול בשלומה,
ושרה אומרת להן צאו ושאלו בשלום עלובה זו,
והיתה הגר אומרת להן: שרי גברתי אין סתרה כגלויה, נראת צדקת ואינה,
אלו היתה צדקת ראו כמה שנים לא עיברה, ואני בלילה אחד עיברתי,
והיתה שרה אומרת: עם דא אנה משגחא מיסב ומיתן, הלווי עם מרה.
[עם זו אני משגיחה לשאת ולתת? הלוואי עם אדונה].
(בראשית רבה, מה )

כאשר ההריון ופירותיו נחשבים להבטחה החשובה ביותר – הבטחת הזרע, והשכר הגבוה ביותר – שכר פרי הבטן, אין חכמים יכולים להשלים עם קשיי ההריון של נשים מסוימות ועם קלות ההפריה של נשים אחרות. על אחת כמה וכמה, כשהמתקשות הן אמהות האומה העברית, והפוריות הן שפחותיהן הנכריות.

אזוב ועצבת
שרה אמנו מתקשה להיכנס למצב הריון, "הנה נא עצרני ה' מלדת", והוגה את הרעיון המבריק והמורכב שילווה מעתה את כל אמותינו שרחמן סגור בעדן: להיבנות - להיות אם לבן – משפחותיהן (ואולי לא נולד השם הקיבוצי "מִשְפָּחָה" – בית אב - אלא מרעיון זה; רוצה לומר: נולדו מְשִפְחָה...). מצד אחד, בנוי רעיון הריון השפחה על פער המעמדות, בבחינת מה שקנתה שפחה - קנתה גבירתה; מצד שני, מסירת הקשר האינטימי והחשוב ביותר שבין איש לאשתו, ותולדותיו, לידי שפחה – מעלה את מעמדה ומשווה אותה לגבירתה, אם לא הופכת אותה לנעלה הימנה. שיבוש מרצון זה של הסדר המשפחתי והמעמדי, הוא מתכון בטוח לתקלות ולקלקולים.

שרה, במר נפשה, מציעה את הסדר השפחה. והנה, אך באה זאת לחסות בכנפיו של אישהּ אברהם, "ויבא אל הגר" – "ותהר" - ללא מעצור, ללא מאמץ, ללא קושי, ללא סבל. המומים מהקלות הבלתי סובלת שבה הרתה הגר, הדגישו חכמים (ר' לוי): "מביאה ראשונה" התעברה. בהמשך המדרש, שואלים חכמים את השאלה המתבקשת. הלא ידועים המשך הדברים, שרה היא רק ראשונה לאמהות העקרות, עצורות הרחם. למה אפוא נתעקרו האמהות?

היכרות עם "תפיסת העולם המקראית" ו"תפיסת העולם של חז"ל" – בהכללה גסה – מעלה את האינטואיציה שביסוד השאלה מונח עקרון הגמול, השכר והעונש. כלומר, מה חטאו אמותינו שככה עלתה להן? אלא שכל התשובות הניתנות על ידי חכמים במדרש זה, הפוכות לאינטואיציית השכר והעונש.

לפי המשיב הראשון, נועדה הסיטואציה הקשה להגברת הקרבה שבין האמהות לבין הקב"ה, "המתאווה לתפילתן ולשיחתן". הנימוק הבא, נוסק משמי התפילה ונוחת בחיקם של בני הזוג: כדי שתהיינה מתפרקדות (מתרפקות, מתחבבות, נשענות) על בעליהן, כזוג צעיר, בטרם מופנה ההתרפקות אל הילדים. תשובה אחרת, כנגד ה"שעבוד". כלומר, שירוויחו את רוב שנותיהן הטובות בלא הטורח והעמל, צער גידול בנים והשעבוד לילדים (פירוש אחר מתייחס לאורכו של שעבוד מצרים). לפי המשיב האחרון, האמהות מתעקרות "כדי שייהנו בעליהן מהן". האישה ההרה, הוא קובע, מתכערת. ולא זו בלבד, אלא שהיא "מתאזבת". מה פירושה של המילה החיננית הזאת? יש שיאמרו מלשון אזוב, "פניה מוריקות כאזוב הזה" (מ.א. מירקין), ויש שימשיכו את חילופי ה'ע' ב'א' ויקראו "מתעזבת", לשון עזובה (מתנות כהונה).

במילים אחרות, לא עונש וריחוק יש כאן, אלא יצירת קרבה. השינוי מדרך הטבע, מבורך, לפי חכמי המדרש. הוא מעצים את תפילתן של הנשים; או שהוא מקל על חייה של האישה ומגביר את הקרבה בינה לבין בעלה. קרבה המתעצמת, מכיוון שהיא מאריכה את השנים שבהן נהנים הבעלים מזיו יופיין וחיטובן של נשותיהן, שלא ידעו הריון מהו.

דברי סרה
כעת אנו למדים מהו מקור יופיה הרב של שרה המוזכר בפרקים הקודמים. בניגוד לנשים האחרות, הנישאות בראשית התבגרותן ומיד הרות, פניהן מוריקות, בטנן צבה וירכן נופלת, שרה יפה וזוהרת, צעירה לנצח, כביום חופתה, "בת עשרים כבת שבע ליופי". אם שרה – שמעולם לא הרתה – היא יפה, ואישה ה'מקבלת עוברים' מתכערת, מה מובנו של הפסוק הפותח את הדרשה "ויבא אל הגר ותהר"? משמעו – ויבא אל הגר ותתכער! כלומר, המדרש יוצר משוואה שלפיה פתיחת הפסוק הזה מלמדת על הפער הנשי-חיצוני ההולך וגובר בין שרה לשפחתה. למערכת היחסים המורכבת שבין שתי נשים אלה, מעבר לפערי המעמד ולפער קלות ההריון, מתווסף הפער שבין יופיה של הגברת לכיעורה של השפחה (ראו עפרה מאיר, 'הסיפור הדרשני').

זהו הרקע לסיפור הקצר שבורא בעל המדרש, בהמשך לקביעותיו הנחרצות באשר לפגימת ההריון ביופי הנשי. לפי סיפורו, כל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה יפה כיום כניסתה לחופה. כשבאות גברות הסביבה לשאול בשלומה, כמיטב נימוסי המזרח, אומרת להן שרה הזוהרת – שמראה מעיד על שלומה המצוין – עד שאתן שואלות בשלומי, לכו והתעניינו בשלומה של "עלובה זו", הגר המסכנה. משעושות הגברות כעצתה של שרה, ושואלות בשלומה של הגר, בוחרת זו לדבר סרה בשרה. אל תטעו במראית העין ובתדמית הצדקת של שרה, הולכת הגר רכיל, היא רק נראית צדיקה, אך אינה כזאת. הראיה, כמה שנים היא מצפה להריון ולא זכתה לו, ואני זכיתי בו בלילה אחד.

דופי ביופי
המדרש, בתשובותיו לשאלת עקרות האמהות, הפך את כל עניין ההריון מנושא ביולוגי של יכולת ההולדה, או נושא מהותי של שכר ועונש, לתמה בינארית של מראה חיצוני - יופי וכיעור. בכך המדרש הופך על פניה את התפיסה המסורתית האינטואיטיבית, שלפיה הזכות, השלמות והשמחה נופלים בחלקה של האשה הפורייה וההרה, והמניעה, החיסרון והצער הם מנת חלקה של העקרה. דווקא האישה הערירית היא השלמה ביופייה, וזו שהרתה היא העלובה, אזובה ועזובה.

אכן, השינויים הפיזיולוגיים שמביא אתו ההריון ניכרים ביותר לעין (השיפוט, אם אלה מייפים או מכערים, הוא כמובן סובייקטיבי), אך יש ממד נוסף לשינויים אלה. ההריון הוא תהליך שמדגיש מאד את הקשר, הפער או החידה, שבין הפנים לחוץ. כלפי חוץ – שינוי ניכר, שלפי תפיסת היופי המובעת כאן מכער את ההרה; השינוי הזה לוכד את העין ואת תשומת הלב, בעוד שברור לכל שהשינוי המהותי ביותר נסתר מן העין, והתהליך המשמעותי מתרחש בפנים - ברחמה של האישה. יכול התהליך החיצוני להישפט כסיאוב וכיעור, אך אין הוא אלא קליפה לתהליך הפנימי של יצירת חיים חדשים, שאין יפה ממנו.

נדמה שהפער הזה, הוא שמדריך את חכמים לשים את הדברים בפיה של הגר. הגר ממקדת את דבריה בהבדל שבין המצג החיצוני למצב הפנימי: "אין סִתרהּ כּגִלויהּ", היא מלעיזה על שרה אמנו. יופיה הרב של שרה, היא אומרת, מטעה אתכן. בכך יוצרת הגר את הזיקה שבין מידת היופי החיצוני למידות הפנימיות, ומיד מסרסת אותה. זוהי תדמית חיצונית ותו לא, בפנימיותה אין שרה צדקת כפי שהיא נחזית להיות. "ואני", מעידה הגר בצניעות על עצמה, על אף הכיעור הזמני שיצר בי הריוני, טובה הימנה. "אל תראוני שאני שחרחורת". שאני נתעברתי בלילה אחד.

הדופי שמטילה הגר ביופי, נלמד מהמשך הפסוק הנדרש "...ותרא כי הרתה, ותֵקל גברתה בעיניה". קלות הריונה של הגר, גורם לה להקל ראש בגברתה, ולראותה קלה ממנה ואולי אף נקלית בעיניה. הגר המדרשית אינה נותנת לתירוצים של חכמים, כאילו מניעת ההריון היא שבח ונוי, לחדור אליה. העובדה שהרתה מביאה ראשונה, לעומת שרה, העצורה מלדת, מעלה את ערכה שלה בעיניה ומורידה את ערכה של שרה. תפיסתה העקרונית, שהחיצוניות אינה מעידה על הפנימיות, ראויה היתה להתנוסס בראש דגלם של חכמי המדרש, אלא שבפיה של הגר הפכה אמירה זו לאירונית. היא דוחה את רחמיה של שרה, השולחת את המטרונות לביקור אצלה, ואולי אף אינה יורדת לסוף דעתה. כשהיא הופכת את עצמה לצדקת באוזניהן, תוך שהיא מזלזלת בגברתה, הרי היא מראה שבניגוד לעיקרון הנאה שהגתה, תוכה הוא בדיוק כברה – כעורה כלפי חוץ וכעורה מבפנים.
כששרה שומעת את חרפתה היא מתחרטת על היחסים הטובים שפִתחה עם שפחתה. מרצונה נתנה אותה בחיקו של אברהם, ואת אורחותיה היא שולחת לדרוש בשלומה. עלובת המראה הופכת לעלובת הנפש, ועמה אין שרה מוכנה עוד לשאת ולתת. מה לי פה לשבת עם זו? שואלת את שרה את עצמה, אשוב ואחזור לאדוניה ואשא ואתן עמו. סיום זה של המדרש משמש אכן פתיחה נאה לפסוק הבא: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך".

מעליבה או עלובה
אפשרות אחרת לקרוא את דברי הגר במדרש, היא שהסיפור הקצר אינו משלים, אלא מנוגד לתשובות שקדמו לו. חכמים, אפוא, שמו דברי אמת בפיה. אחרי כל הסיבות לעקרות האמהות, המהללות את נויה של העקרה, ומדגישות את חשיבות היופי החיצוני, ההנאה לגברים מנשותיהם החטובות, הפטור מעמל הבנים, ושאר מיני עידון ופינוק מודרניים, משיבה הגר, השפחה העלובה, את הדיון לנושאים שברומו של עולם. אין נוי ללא כיעור ואין חוץ ללא פנים, והפנימיות – היא מלמדת אותנו – היא זו החשובה. יתר על כן, הגר מחזירה את הדיון לשאלת השכר והעונש, לא רק חוץ ופנים, נגלה ונסתר, יופי וכיעור, אלא מהותה של האישיות - צדקת או שאינה צדקת – עומדת בלב שאלת העיבור.

שימו לב, מזהירים חכמים באמצעות הגר, להתנהגותה של שרה במקרה זה, ושפטו בעצמכם הכגִלויה או כסִתרה. ממדרש רב-פנים זה ואילך, ילכו כמה ממדרשי בראשית רבה וישפכו אש וגפרית על דמותה של שרה, בביקורת על התנהגותה כלפי הגר ועל הטחותיה באברהם. אפשר ששרה, בזחיחותה על יופיה ובקנאתה בהריונה של הגר, שילחה את הגברות לראות בעליבותה של שפחתה, אך זו חשפה פן בהתנהגותה של גברתה, והשיבה את השליטה על מנעול הרחם אל בוחן כליות ולב, השופט "ביני וביניך" על פי התנהגותם של יצוריו.


 


עיצוב: Dov Abramson
© כל הזכויות שמורות למרכז הרצוג                        מרכז יעקב הרצוג, קיבוץ עין צורים  |   office@merkazherzog.org.il   |   08-8608330