מרכז יעקב הרצוג

פתח לנו שער

בעולם שבו המהפכה לזכויות האישה, יציאתה מהבית ועצמאותה הכלכלית היו לעובדה קיימת, יש לשאול: האם המהפכה חלה רק בעולם החילוני? נשים תהיינה רופאות, מרצות באוניברסיטה, עובדות מעבדה ומחקר, מורות, טכנאיות, פועלות ייצור ועוד, ורק תחום אחד יישאר סגור – עולם היהדות! הן תעצבנה פוליטיקה – אך לא חיי קהילה דתית, הן תעבודנה כעובדות סוציאליות – אך לא תשרתנה את אותו הציבור כאשר צרכיו נרשמים בתחום המועצה הדתית1.

ברור, כי גישה כזו מובילה לשניות מסוכנת: בתחום החיים היהודיים המובהקים – אומרים לנו, הנשים – אל תחשובנה, אל תפעלנה, אך פרט לתחום מסוכן זה – קדימה, הכל פתוח! וממילא, נשאר התחום המרכזי בחיינו נתון בידי הגברים והם ממשיכים להחליט, לפעול ולארגן את חיינו הדתיים.

קטע זה לקוח מרשימה-תגובה שפורסמה באחרונה בעלון עלים של הקיבוץ הדתי סעד, פרי עטה של אחת החברות, גילי זיוון, אם ומחנכת. ועידת המפד"ל והמלצות ועדות יגר ופריבס העלו לדיון ציבורי את בעיית צירופן של נשים לפורום הדתי-רעיוני של המפלגה, שעל הקמתו הומלץ. התמזל המזל ופרשה זו הצטרפה לפרשת מאבקה של לאה שקדיאל לאישור בחירתה למועצה הדתית בירוחם, והוויכוח הציבורי התמקד במעמדה של האישה הדתית בחיים הציבוריים, בייחוד באותם חיי הציבור הקשורים בצורה זו או אחרת בממסד הדתי.

כותבת הרשימה הנ"ל, התובעת את עלבונה של האישה, מצטרפת בכך לרשימה מכובדת של נשים, ובהן כאלה המוכרות כאימהות האומה הישראלית. בנות צלפחד זכו, כידוע, שנלמדה הלכה בזכות תביעתן, והמדרש גמר עליהן את ההלל, "שהיו חכמניות ודרשניות". 2 שרה ורבקה אף הן פעלו ויזמו ואף קיבלו, כמו בנות צלפחד, את הלגיטימציה מריבונו של עולם בכבודו ובעצמו. חכמתן – חכמת נשים, שהיא צירוף מיוחד של שכל ורגש – היא-היא כיוונה לרצונו-יתברך ולמהלך ההיסטורי שקבע את יורשי שושלת הברית שכרת ה' עם אברהם.

גם המאבק לשיתופן של נשים בשורות "הפועל המזרחי" לא היה סוגה בשושנים. בשנות העשרים נאלצו ראשוני תנועה זו להיכנע למציאות שבה השתתפו נשים, למעשה, כחלוצות בבניין הארץ. הדברים לא היו מובנים מאליהם, אך מאחר שלא נמצא כל פתרון אחר להתארגנותן של נשים-פועלות, שביקשו לשמור על תורה ומצוות, לא הייתה ברֵֵרה אלא לצרפן לשורות התנועה.
מאז התבססה יותר ויותר המציאות שהאישה היא שותפת מלאה בכל תהליכי היצירה של הציבור הדתי-לאומי ושותפה בכל המגזרים של החיים הפוליטיים לפני הקמת המדינה ואחריה.

נשות "אמונה" אמנם פעלו ופועלות בשטחים ספציפיים כתנועת נשים, אך גם הן וגם נשות המפד"ל שמחוץ ל"אמונה" היו מיוצגות בענייני ציבור רבים: בעסקי חינוך, במערכת המשפט, בעולם האקדמי וגם בכנסת ובוועדותיה.
שנים רבות לא שמענו מרבני ישראל (ובהם חבר הרבנים של "הפועל המזרחי") פוצה פה ומצפצף על תופעות אלו. אפילו בחוגים אגודאיים, הטוענים יותר להפרדה בין המינים, לא נמצא מי שהתריע על השתתפות בכנסת ובוועדותיה לצד הנשים, כולל המיליטנטיות שבהן.

נראה שהמציאות הייתה חזקה מן הנוהג, וגם מי שסבר כי יש כאן פגיעה בתפיסה ההלכתית, אנוס היה לומר "הן" ואחר כך לחפש את הלגיטימיות ההלכתית ולתרץ "עת לעשות לה', הפרו תורתך".
קשה אפוא להבין את אלו הגורסים, אולי מבחינה הלכתית, ש"אין שררה לנשים", "מלך ולא מלכה" ו"אין מעמידין אישה למלכות" וכדומה, שכן מחד גיסא הם מסכימים לשבת בצוותא עם נשים, חילוניות כדתיות, בכל מוסדות המפלגה והמדינה, ומאידך גיסא במוסד התורני-רעיוני, או במועצה הדתית הבאה להסדיר נהלים של חיים דתיים – דווקא שם מתרכזים לדעתם כל בעיות הצניעות והקשיים ההלכתיים. מאי נפקא מינה? תמהתני.

לכל הדעות, הצורך בהקמתו של פורום תורני-רעיוני במפלגה הדתית-לאומית המתחדשת, הוא גדול. 3 עיסוקיה הדחופים והבוערים של המערכת הפוליטית, בעיות שהזמן גרמן המתחדשות לבקרים מכוח אמצעי התקשורת, הלחצים מימין ומשמאל המונעים שיקול ענייני לנוכח היבטים אידיאולוגיים ורוחניים ארוכי טווח – כל אלו מחייבים גוף שמעצם טבעו יהיה משוחרר ומנוטרל מלחצים ויהיה מסוגל לשיקול אידיאולוגי מתוך ראייה ארוכת טווח.

היה ברור למציעי ההצעה שאין הכוונה למעין "מועצת גדולי התורה" של "אגודת ישראל". קשה להעלות על הדעת אפשרות שהמפד"ל תקים גוף פוסק הלכות, שיחליף את מוסד הרבנות הראשית. למיטב הכרתי, אסור גם שזה יהיה פורום המכתיב מהלכים פוליטיים באמצעות פסק הלכה. הסכנות הכרוכות בכך מובנות לכל בר-בי-רב. מבחינה זו, שאלת צירופן של הנשים עשויה להיות אבן בוחן לסוג המוסד שאליו חותרים. עוף השמים כבר הוליך את הקול שרבנים שהוצעו כחברי פורום זה הביעו התנגדות להכללת נשים בו.

אינני מבקשת במאמר זה להיכנס לעובי הקורה של הטיעונים ההלכתיים המורכבים הקשורים בנושא, אבל דומה שאפשר למנות חמישה נושאים מרכזיים העומדים ברקע העניין הנדון, נושאים שיש להם היבט הלכתי או השקפתי-תורני.

  1. שאלת הלגיטימיות ההלכתית ל"שררה של נשים".
  2. גדרי הצניעות – האפשרות לישיבה משותפת בפורום, גברים ונשים.
  3. החשש ל"שלום בית" – הצורך לשמור על המשפחה היהודית לבל תיפגע בגלל מחלוקות שבין הבעל לאשתו.
  4. תפיסת האישה כ"כבודה בת מלך פנימה", כמי שעלולה להתבזות במאבקים פוליטיים. או, על דרך השאלה והשלילה – האם ראויה היא האישה לשבת בפורום רציני, האם היא עצמאית דייה ומסוגלת שלא להיתפס ל"קלות ראש ודברי הבאי" וכדומה.
  5. בעיית תלמוד תורה לנשים – נשים כלומדות תורה ויודעות תורה, המסוגלות לכהן בתפקיד מכוח ידיעתן.

אין ספק שהגישה המקובלת ביהדות במשך דורות הייתה גישה של הפרדה בין המינים. הנשים נתפסו כיושבות בית, כ"עיקר הבית", ודעת חכמים בוודאי לא הייתה נוחה מיציאתן מן הבית אם לשוק ואם, להבדיל, לדון. בכך ראו פגיעה בכבודה של האישה וביזויה.
ראשונים ואחרונים העוסקים בנושא נעים בין שני קטבים של הערכה: מן הקוטב השר שירי הלל לאישה ולזכויותיה ("רבה בינתה של האישה מזו של האיש") ועד לגינויה כיצור בור, שאין בו דעת, הנתפס בקלות לדברי הבאי וקלות ראש, ולכן הוא נכלל לעתים קרובות בקטגוריה ההלכתית הנמוכה של "נשים עבדים וקטנים". לפי גישה זו, האישה נכללת בקטגוריה האחרונה לא רק בשל תפקידיה הביולוגיים והאימהיים, שבעטיים הזדקקה לפטור מ"מצוות עשה שהזמן גרמן", אלא – ובעיקר – משום בורותה, היותה אדם תלוי ובלתי משוחרר בשל מגבלות הזמן ותנאי הקיום.

מקומה הנמוך של האישה בסולם ההייררכי-דתי ניתן לה בעיקר משום שרמת עיסוקיה הרוחניים, שהם- הם רבי-הערך בעולם היהודי, הייתה דלה. בכך שילמה האישה מחיר כבד למען קיום ההמשך הביולוגי, ולמדה להשלים אתו ולחפש את ביטויה האישי בפעילות של חסד ובמיצוי תכונותיה כאם.
אנו מצויים כיום במהפך עצום, אוניברסלי וישראלי, במעמד האישה. גדולי הפוסקים בדורות האחרונים מתייחסים, אם גם באטיות – המובנת מצד עצמה – למציאות שהשתנתה. השינויים חלו לא רק בסטטוס הכלכלי והמשפטי של האישה, אלא גם באפשרויות השכלתה והשתלמותה. השתנו אף תפיסות של גדרי צניעות, המתייחסים לעיסוקיה הכלכליים של האישה ולמעורבותה הציבורית.

"המשפחה היא לנו יסודה של אומה", כתב הראי"ה קוק באיגרותיו, כשהמליץ למנוע את שיתופה של האישה בבחירות ל"אסיפת נבחרי יהודי א"י"; "המשפחה שלנו היא לנו קדושה בצורה הרבה יותר עמוקה, ממה שהיא בכל העולם המודרני..."  4 ואכן, הרב חשש ביותר לפגיעה באשה ובמשפחה אם תיכנס לחיים הפוליטיים.

הבעיה המגולמת בהתערערות מוסד המשפחה ובמתירנות המינית הפושטת בעולמנו היא אכן סכנה ממשית, ואין להכחישה. היא חייבת להטרידנו ויש להילחם כדי למנוע התדרדרות בנושא. עם זאת, נראה שבשעת תר"פ, כשכתב הרב את איגרתו, היה קשה לחזות את ההתפתחות ההיסטורית המהירה של ימינו. ייתכן כי האמין שאולי עוד אפשר למנוע את התהליך של "יציאת האישה".

אנו עומדים היום בשלב אחר, שלפי מיטב הכרתי הוא בלתי הפיך. האישה כבר "יצאה" אל החיים, ולכן העיסוק התורני והמאמץ ההכרתי צריך להיות בבניית גדרי צניעות במציאות המעורבת הקיימת. ישיבה נפרדת בתוך קהל-קודש לא תמנע את התהליכים המסוכנים. טועה מי שמשלה עצמו להבחין בין "סוגים שונים" של פעילות פוליטית או אחרת, או בין ועדה לחינוך וועדה לבריאות הציבור ובין מועצה דתית או פורום רעיוני.

המציאות הטכנולוגית החדשה מאפשרת לאישה מסירות לביתה וילדיה, ובו זמנית עיסוק בעניינים רבים נוספים, בחיי התרבות או הציבור. וכבר כתב מי שהיה ה"ראשון לציון" בפסקי עוזיאל:
הסברא נותנת לומר, דבכל כנסיה רצינית ושיחה מועילה, אין בה משום פריצות... ואין הישיבה במחיצה וכפיפה אחת לשם עבודת הצבור, שהיא עבודת הקודש, מרגילה לעבירה ומביאה לידי קלות-ראש, וכל ישראל, האנשים והנשים קדושים הם, ואינם חשודים בפריצת גדר בצניעות והמוסר. 5

הרב עוזיאל דן תחילה בהיבט ההלכתי והעקרוני של נשים כמנהיגות ובעלות שררה וקובע שם שבמינוי של בחירות, שהוא קבלת הנבחרים עליהם, "מדינא יכולים לבחור גם בנשים". הוא מתייחס שם גם לשאלת "שלום הבית" שיופר חלילה ואומר "שאין לחשוש". גם פוסקים אחרים מתייחסים ברוח דומה לפעילות ציבורית מעורבת עם נשים.

הרב הירשנזון, שהרב עוזיאל מאזכר אותו, כותב כך:
גם בגזרת פריצות יש תורה ודינים וכללים קבועים, ולא כל הרוצה ליטול השם לבזות בנות ישראל ובני אברהם יצחק ויעקב, לחשוב אותם לשטופי זימה, ח"ו, וכל פגיעתן רעה להביא לידי פריצות, ולחשוד לכל אישי ישראל שליבם ריק מן החכמה ויצרן של עריות אורב עליהם, ותפילתן מלאה הרהורים רעים, ח"ו, ופגישת אישה בהם היא כאש בנעורת. ויהיה אסור לנו לצאת לשוק לא ללכת בקרון ולא לנסוע במסילת הברזל, או נשליך את נשותינו ובנותינו ההרמונה, כאשר עושים הטורקים הפראיים, אשר בתיהם מלא זימה. חס ליה לאיש ירא אלוקים לחשוב כזאת על בני ובנות ישראל... ולא מצינו בשום מקום איסור פגישת אנשים ונשים בהמון בעת אשר אין איסור ייחוד. 6

אישית, אני מאמינה שזו משימה אפשרית לבנות חברה מעורבת, דתית, הנזהרת בגדרי הצניעות. אני מאמינה שההפרדה אינה ערובה טובה יותר לשמירת שלמותה וטהרתה של המשפחה, ומעל הכול – אני משוכנעת שחיזוק בדק הבית הרוחני-תורני של האנשים, אבל גם של רעיותיהם, יעזור לבניית המשפחה היהודית בעולמנו, ואילו פיגור האישה במעלות הסולם התורני – יחבל בה.

כדאי אולי להצביע על כך שאיתנותה ויציבותה של המשפחה בקיבוץ הדתי בפרט ובציבור הדתי-לאומי בכלל לא נמצאו פחותות מאלה של חוגים המקפידים על הפרדה, אם לא למעלה מזה.

הבעיה המרכזית, לטעמי, היא בעיית תדמיתה של האישה הדתית בעיני עצמה ובעיני מנהיגי הציבור הדתי. כבר ה"חפץ חיים" חש בתמורות הסוציו-תרבותיות שחלו בימיו ובמשמעות שיש לכך בנוגע לתלמוד תורה לנשים. השינוי חל לא רק במציאות החיצונית, אלא גם בתודעה העצמית של האישה, שאינה מוכנה לשאת עוד בסטיגמה ש"דעתה קלה" וש"לימודה יביא לידי תפלות". אפשר בקלות להציג רשימה של נשים נביאות ומנהיגות, למדניות וחכמות, מלמדות, שפסקו שאלות לנשי עירן ואפילו עסקו בשחיטה ובהעתקת ספרים. אפשר לצטט מההקדמה לספרו של בעל חוות-יאיר, המספר על סבתו, שעל שמה קרא את ספרו "יאיר", המיוחס לאישה זו, ולספר כיצד "באה היא והושיטה בקנה" לגדולי ישראל, שהתחבטו בדבר הלכה – אך בכך נחטא באפולוגטיקה, שאינה מתמודדת עם הבעיה.

לכל הדעות, ברור שחכמים היו רגישים לגורמים פסיכולוגיים והתירו לנשים, לפעמים, מה שהיה קודם אסור להן, "כדי לעשות להן נחת רוח ולמנוע עיצבונן". 7 היום קשה לחוש ברגישות מעין זו, ולו כדי לעשות נחת רוח לנשים. ואולם האישה איננה רוצה עוד במתת חסד. היא רוצה ללמוד תורה ורוצה לבטא, מתוך ידע, את דתיותה ואת רוחניותה ובאופן הרציני ביותר.

המושג ההלכתי של "אישה חכמה" או "אישה חבֵרה" התקשר לרוב עם נשים יודעות תורה. אישה כזאת זכתה למעמד הלכתי שונה. אמנם אלו היו נשים יחידות בדורן, אך עצם קיומן מוכיח, לפחות, שנשים שניתנה להן ההזדמנות ללמוד תורה ושניחנו באומץ ובכוח להתעלות מעל למציאות דורן, זכו והצליחו להגיע להישגים בעולם התורני ואף קיבלו את ברכת חכמי דורן לפעילותן. מדוע השתנו בכך חכמי דורנו? האם אי אפשר לראות כיום – עם פתיחת שערי ההשכלה ותלמוד התורה לנשים – בנשים רבות, אם לא בכולן, "נשים חכמות"?!

התחליפים, יש לדעת, הם רעייה בשדות זרים במקרה הגרוע, או חינוך לקוי וצר אופקים, שנשים עשויות להעניק לילדיהן או לתלמידיהן, במקרה הטוב.

בתורה תמימה לספר דברים (יא, יט) מצאתי תשובה מעניינת בשאלת תלמוד תורה לנשים, המצוטטת, כפי שמעיד המחבר, "מספר קדמון ויקר הקרוי בשם 'מעין גנים'". 8 בין השאר קובע שם המחבר: "...הנשים, אשר נדב ליבן אותנה לקרבן אל המלאכה, מלאכת ה', מצד בחירתן בטוב, במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה', תשכנה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה. ועל חכמי דורן לעודדן, להדרן, לסדרן, לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן וכו', עשי והצליחי ומן השמיים יסייעוך..."

קשה לקבל כיום שרבני הדור לא רק שאינם מעודדים את הנשים העולות בהר ה', אלא אף מערימים מכשולים בפניהן, ופעם אחר פעם אנו מתבשרים על קשיים חדשים בשילובן של נשים דתיות בחיי הציבור ובמוסדותיו.

אחת מהאידיאות המרכזיות בהשקפת עולמו של הראי"ה קוק היא שהקדוש ברוך הוא מוביל את הקוסמוס ואת המין האנושי בתהליך גובר והולך של השתכללות. זניחת האלילות, המעבר לדתות המונותיאיסטיות, ביטול העבדות והמעבר למונוגמיה – כל אלה מעידים על הקו העולה ועל תהליך השכלול המוסרי. גם ההתקדמות הטכנולוגית וההתקדמות ברפואה – בהיותן מקלות על חיי האדם ומשחררות אותו ממכאוביו וממצוקותיו הפיזיים – נוטלות חלק באותו תהליך: האדם מסיר מעליו כבלים ומתפנה לעיסוקים רוחניים, ובלשונה של היהדות – ללימוד תורה. תהליך זה אינו מצוי בקו עלייה רצוף; יש בו ירידות וסטיות, אך גם אלה לצורך עלייה הן, אל הגאולה השלמה שתבוא.

שחרורה של האישה במציאות ימינו הוא לדידי אחד מביטויי השכלול המוסרי; יכולתה לממש את צלם האלוקים שבה באמצעות טיפוח השכלתה וכישוריה, יש בה מסימני גאולתה. זהו מהלך של תשובה של איש ואישה יחדיו. הבעל – איש המאה העשרים – זקוק לרעיה, שלא רק תטפל בילדיו ותנהל את משק ביתה, אלא תהיה חברה-שותפה לחייו ובעיקר לעולמו הרוחני. גם הילדים זקוקים לאם כזאת. מי שבאמת דואג לחיי משפחה יהודיים תקינים, צריך להיות מודע להתפתחות זו.

וגם הקהילה זקוקה לה, לראייתה הייחודית ולבינת לבה. כדי להתקדם בתהליך, הכרח הוא שהאישה אכן תהיה שותפה ופעילה בכל מגזרי החיים, ובכלל זה בפורומים אידיאולוגים ורוחניים. "אסור ליראת שמים, שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה". 9

___________________________________

  1. פורסם לראשונה בעמדה – ירחון לציונות דתית אקטואלית, רמת גן תשמ"ה.
  2. ספרי, פנחס קלג; בראשית רבה פכא, יא. 
  3. בימי כתיבתו של מאמר זה, הוצע במרכז המפד"ל להקים פורום תורני-רעיוני, שיפסוק בנושאים שעל סדר היום הציבורי והפוליטי. בפורום יֵשבו רבנים מרכזיים של הציונות הדתית, ולא תיכללנה בו נשים. הפורום הזה לא הוקם בסופו של דבר.
  4. מכתבים בתוך מאמרי הראי"ה, עמ' 189 ואילך.
  5. פסקי עוזיאל, סימן מד.
  6. מתוך מלכי בקודש לרב חיים הירשנזון, חלק ב.
  7. חגיגה טז, ע"ב. וראה המ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן פח, א.
  8. ויניציאה שי"ג.
  9. אורות הקודש, ג, כז.


 


עיצוב: Dov Abramson
© כל הזכויות שמורות למרכז הרצוג                        מרכז יעקב הרצוג, קיבוץ עין צורים  |   office@merkazherzog.org.il   |   08-8608330