מרכז יעקב הרצוג

קריאה חדשה בסיפורי דינה

אחד הקולות המשמעותיים והרעננים בפרשנות המקרא בשנים האחרונות, הוא קולן של נשים שהצטרפו לבית המדרש הפרשני, בית מדרש גברי בעיקרו, בן אלפי שנים, הכולל רבדים שונים של פרשנות כתבי הקודש.
בדבריי הבאים לפרשת "וישלח", אני מבקשת להשמיע מעט מקולן החדש של נשים יהודיות בשיח הפרשני. פרשנות חדשה זו מעמידה את כולנו, נשים וגברים, בפני אתגר מרגש, המכריח אותנו, מחד, לבחון את פרשנות הטקסטים הקנונית בעיניים ביקורתיות ובו בזמן מאידך, פרשנות זו מעשירה את רפרטואר הפרשנות המקראית בקולות נשיים שנעדרו עד היום מ"מקראות גדולות" שלנו.

קריאה "נקיה" מפרשנויות למיניהן בסיפור דינה המקראי, מותיר אותנו עם חללים רבים: אין אנו יודעים מה הרגישה דינה? מה היא חשבה? האם היא רצתה בנקמת שמעון ולוי וברצח משפחת שכם? מה היא אמרה כששכם בן חמור אנס אותה? או שמה שתקה מרוב אימה והפתעה? מה היא אמרה לשמעון ולווי אחיה כשהובילו אותה מן העיר זרועת הגוויות אל בית אמה ואביה? קולה של דינה לא נשמע בכל הפרשה.

עובדה זו שיכולה להתבאר בקלות על רקע החברה המקראית הפטריארכלית, המספרת את הסיפור מזווית הראיה הגברית, אינה מספקת את דורות הקוראים המאוחרים יותר. השתקת קולה של דינה דורשת הסבר.

הפרשנות המסורתית מאז ימי המדרש, כולל פרשני ימי הביניים נקטה בקו אחיד, כמעט. אם נאנסה דינה הרי שכנראה התנהגה שלא כיאות לבת ישראל כשרה וצנועה. לא יתכן שהנערה היא קורבן תמים בלבד, מן הסתם, מעשיה הם שגרמו לסופה הנורא. הבה נעיין בפירוש רש"י הנשען על דברי המדרש בבראשית רבה, פירוש העשוי להוות דוגמא אחת מיני רבות לדמותה של דינה כפי שתוארה בפרשנות המסורתית.

"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" – מפרש רש"י מדוע מזכיר הכתוב כי דינה "בת לאה" הייתה "ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת: בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר 'ותצא לאה לקראתו' (בראשית ל, טז)".

יציאתה של דינה "לראות בבנות הארץ" נתפסת על ידי חכמי המדרש ובעקבותיהם על ידי רש"י כעדות לאופייה המפוקפק של דינה. היא "יצאנית", מופקרת, כאמה, לאה, היוצאת לקראת יעקב אחרי ש'שכרה' אותו ללילה מרחל אחותה תמורת דודאי בנה. אשה, אומר המדרש – "כל כבודה בת מלך פנימה", מקומה בבית, ומי שיוצאת - יצאנית היא וראויה ל"וישכב אתה ויעניה". במילים אחרות, אם דינה נאנסה משמע שיש לה חלק באסון שנפל עליה. היא החוטאת ולפיכך, היא גם הקורבן.

אלפיים שנה היה עלינו לחכות כדי שתבואנה נשים חכמות ורגישות, יודעות ספר המסוגלות גם ממרחק הדורות לבחון את לב אחותן דינה. פרשניות אלו העניקו לדינה את קולה שהושתק בתרבות פטריארכלית רבת דורות, תרבות שהתקשתה על פי-רב להקשיב לקולה של הנאנסת על לא עוול בידה.

בחרתי להדגים את הקול החדש שהוענק לדינה - קול, אשר על פי הבנתי, לא נוכל (ואף אסור לנו) יותר לקרוא את הסיפור העתיק בלעדיו - בעזרת שלוש כותבות:
הראשונה, היא הסופרת היהודייה האמריקנית, אניטה דיאמנט, שפרצה ללבבות קוראים רבים עם ספרה "האוהל האדום". קולה של דינה הושב לה ברומן ארוך אשר מסופר כולו בגוף ראשון על ידי דינה. כאן, במסגרת דף פרשת השבוע אין ביכולתי לצטט קטעים מן הרומן או לדון בו ואומר רק כי דיאמנט מעצימה את אהבתו של שכם ואת חרטתו על העינוי אשר עינה את דינה, מאפשרת לדינה להתאהב אט, אט בשכם ומציגה את שמעון ולוי כבריונים אשר לא אהבת אחותם הניעה אותם למעשה שעשו אלא אינטרסים כוחניים זרים. דינה של דיאמנט כועסת על שתיקת יעקב אביה, ראש המשפחה, מאשימה אותו במוצאות אותה ובורחת ממשפחתה היושבת בכנען ומזיכרונות שכם שטופת הדמים למצרים… הפרשנית השנייה שברצוני להזכיר כאן היא הסופרת הישראלית מירה מגן (ראו קוראות מבראשית, בעריכת רות רביצקי, עמ' 275 – 279). מגן בחרה אף היא לכתוב בגוף ראשון כאילו היא דינה, ובכך כדיאמנט, היא משיבה את הקול האבוד של דינה פעמיים: על ידי חשיפת דברי דינה של הנעלמים (ואולי עדיף 'נאלמים') מן הכתוב, ועל ידי סיפור מחודש של הסיפור המקראי, הפעם מזווית הראיה האישית של דינה.

בסיפורה הקצר והנפלא הנקרא "אני דודתה של שרח ורחל הייתה דודתי" (שימו לב, הסיפור לא נקרא "אני דינה"!) מבטאת מגן את ההבנה כי מי שנלקחו ממנה זכות הצעקה, זכות ההמשכיות וזכות התקווה, היא חסרת שם. נמחקה זהותה, ונמחק שמה מישראל. מגן מתארת את סיפורה העצוב של "שמישה" (דינה) הזקנה ההולכת ללוי ושמעון ודורשת מהם שיחזירו לה לעיני כל המשפחה את שגזלו ממנה.

את כבודה שנגזל ממנה ברגע בו נשללה האפשרות לנישואים עם שכם (הדרך היחידה לגאול אישה נאנסת בתקופת המקרא הייתה לדרוש מהאנס לשאתה לאישה, כמפורש בדברים, כב', כח-כט, ובמקרה של דינה הרי שכם "דיבר על ליבה" והסכים לשלם כל אשר יושת עליו למען שאת את דינה אהובתו).
את קולה שנגזל ממנה ואת שמה.

שמעון ולוי לא יכולים לעזור לה, את הנעשה אין להשיב ודינה - היא "שמישה" - מסתפקת בהליכה לעדר העזים, ושם יחד עם פעיותיהם היא צועקת גם את הצעקה החבויה בגרונה כל כך הרבה שנים:
"… דינה בת יעקב קראו לי כשהייתי ילדה כמו שרח".
"… כשבא שכם ועשה בי מה שעשה, לא היה לי צמר עיזים לנשוך, ויצאה ממני הצעקה שחנקתי והייתה גדולה וחזקה".
'אל תצעקי ילדה' אמר שכם, 'אני אוהב אותך, אני אתחתן אתך, ירבו עלי מוהר כמה שירבו, ילדה, אני אתחתן אתך'.
כל כך אני מתפללת שתחזור אלי הצעקה היחידה שצעקתי, ואצעק אותה שוב. …
עכשיו ששמעון ולוי באחרית ימיהם, אני הולכת לתבוע מהם את שמי. שייצאו ויעמדו בטבורה של עיר ויפילו פחדם על הנערים ויכריזו קבל עם משפחה ועדה: 'לא שמישה ייקרא לה, כי אם דינה בת יעקב'.
… שמעון עומד מקצירו ואומר לי: 'מה יום מיומיים?'
'שהגיע הזמן להשיב לי את שמי שנחמס ממני.'
… 'אלמלא יצאת לראות בבנות הארץ, לא היה הערל משגיח בך ולא היה מתאווה לך ולא היה עושה בך מה שעשה.'

…' נער היית שמעון וגם זקנת ולא החכמת מאום … בת יחידה הייתי ואתם שנים-עשר בנים ולא היה בכם מי שיבין לי. ומי שמך להוכיח אותי? הרי לו אתה יחיד לאביך ושתים-עשרה בנות קוראות לך אחינו, היית גם אתה יוצא לתור לך רעים בבני הארץ.'
'אבל את ילדה היית, וכבודך בבית פנימה.'
'כבודי? כבודי נקרע ממני עם בתולי ושולמה לי תמורתו אהבה, … אינני מבקשת מכם אלא את שמי…'
… 'פעם היית דינה עד שנשתמש בך הערל ונהיית שמישה.'
…'האיש ההוא אהב אותי ושילם לכם בעורלתו תמורתי, ואתם באתם אליו במירמה וחמסתם את חייו.'
…'הוא עשה אותך זונה ואת מצירה עליו?' שואל לוי….
'אבל האיש ההוא אהב אותי, ואתה ואחיך הרגתם אותו על שום שהקדימה תאוותו את אהבתו.' …
לוי קם מהעשבים ומוחה זיעת עורפו באמת ידו. … ואומר: 'כשם שהחמה לא תיסוב בצהרים לשוב אל מוצאה מזרחה, גם המעשים לא ישובו אחור. לכי הביתה אישה!'
… אני הולכת וגרוני מלא צעקה ונחנק.
… הרגלים שלי פולסות להן מעבר בערמות הצמר הנושם, הולכות אל מקום הצווחה, … אני הולכת אליהן לשאת קולי עם קול ההמון, שיחריש את הצעקה שאני הולכת להחזיר לי"

לבסוף אני מבקשת להזכיר את מדרשיה של רבקה לוביץ ("סיפור דינה: המקרא, חז"ל ואנחנו" בתוך אבי שגיא ונחם אילן (עורכים), תרבות יהודית בעין הסערה – ספר היובל ליוסף אחיטוב, עמ' 742 – 753), אשר בחרה שלא לכתוב רומן כדיאמנט ולא סיפור קצר כמגן, אלא היא כותבת מדרשים בסגנון המדרשי הקלאסי, אשר מתכתבים עם מדרשי חז"ל ממרחק השנים, מתוך פרספקטיבה של דתית פמיניסטית. על ידי אימוץ הז'אנר המדרשי הקלאסי, כביכול אומרת לוביץ, גם לקריאה הפמניסטית העכשווית יש מקום של כבוד בין שלל פירושי המקרא לדורותיו.

"מן הקריאה בטקסט המקראי" כותבת לוביץ, "עולה תחושה, שהסיפור של דינה עדיין לא סופר. חז"ל סיפרו סיפור מסויים, אך קיימת אפשרות לספר סיפור אחר, אפשרות שהיא מחויבת המציאות עבור בני דורנו" (במאמר הנזכר, עמ' 752).
מכל אוסף המדרשים של רבקה לוביץ בחרתי להביא כאן את מדרשה לדיבור המתחיל "ותצא דינה", המתכתב באופן גלוי עם המדרש בבראשית רבה ועם דברי רש"י בהם פתחתי.
"ותצא דינה"
יש שדרשו על מקרא זה "כאמה כן בתה", ויש שדרשו "כאביה כן בתו".
כאמה, שנאמר "ותצא לאה לקראתו": מה זו יצאה לקבל פני בעלה בדבר מצווה, אף זו לשידוכין יצאה.
כאביה, שנאמר "ויצא יעקב": מה זה יצא בשל אחיו עשיו, אף זו יצאה בשל אחיה למצוא לה מקום.

רבקה לוביץ דורשת אם כן את המילה "ותצא" כמו חכמים, אך במשמעות שונה לחלוטין. היא הופכת את המדרש המגנה את דינה הלומדת מדרכי אמא היצאנית וכביכול אומרת: אם אכן "כאמה כן בתה", מדוע יש לראות ביציאתה של לאה לקבל את פני יעקב בעלה מעשה מגונה? יציאה לזנות? הלוא אשתו היא, ולדבר מצווה יצאה?! ולא עוד אלא מזכירה לוביץ לחז"ל ולקוראי המדרש כי הפועל יצא מיוחס גם לאביה של דינה ("ויצא יעקב" ועיינו שם ברש"י וראו איזה מדרש בחר להביא ביחס ליציאתו של הצדיק מן העיר …), לא רק לאמה. היציאה במקרה של דינה אינה נחשבת למעשה שלילי, אלא למעשה טבעי ומובן, על רקע המשפחה מרובת הבנים.

ולסיום אני מבקשת להזכיר את מדרשה המופלא של לוביץ, בו היא מתייחסת לקולה של דינה הנעדר מן הסיפור. "שתיקת" דינה מתפרשת על ידי לוביץ כעדות לפגיעותה של דינה. אין זה ברור, היא מעירה, ה"אם השתיקה נבעה מן הכאב … שפגע בה שכם, או שמא מן הפגיעה שפגעו בה אביה ואחיה בחוסר התייחסותם לרצונה ולצרכיה" (שם).
"וישכב אותה ויענה" ולא נאמר "ותצעק דינה". וכי יעלה על דעתך שלא צעקה? אלא כאילמת נהייתה, שמחמת הכאב ומחמת הבושה נשתתקה ונדמה.
רבקה לוביץ מחזירה את הצעקה לדינה, משמיעה את הקול שהתורה העלימה. כדבריה בסוף המדרש: "שתיקתה של דינה מסוף העולם ועד סופו, וזוהי צעקה שבלב".

בקריאתנו המתחדשת בסיפור העתיק על דינה, אנו מקשיבים לצעקת הלב של דינה, ואולי דרך קריאה זו אנחנו לומדים להקשיב גם לצעקות ליבותיהן של נשים אומללות סביבנו.
 


עיצוב: Dov Abramson
© כל הזכויות שמורות למרכז הרצוג                        מרכז יעקב הרצוג, קיבוץ עין צורים  |   office@merkazherzog.org.il   |   08-8608330